בעידן הטכנולוגיה שבו אנחנו חיים אפשרויות התקשורת בין אדם לחברו רבות משהיו אי-פעם. שוב אין צורך להמתין שבועות ארוכים לקבלת מכתב או מברק מקרובי משפחה, ואין צורך לנסוע למרחקים כדי לשוחח עם חברים. לרשותנו עומדים הטלפון והסמארטפון, המחשב והאינטרנט, הסקייפ והפייסבוק. באפשרותנו לשוחח עם הקרובים לנו באמצעות צ'אט או סמס, ויש שלל אמצעי תקשורת שגם מאפשרים לנו לשמוע את קולם מרחוק ולראות את תמונתם תוך כדי שיחה.
לאור כל אלה ניתן היה לשער, כי האדם בן ימינו רחוק מלחוש בדידות וניכור, אולם ההפך הוא הנכון. אנשים רבים חשים ריחוק וניתוק, שמובילים להרגשה של חוסר משמעות בחיים. על אף כל אותם אמצעי תקשורת משוכללים, האדם המערבי המודרני איננו מצליח לקיים מערכות יחסים משמעותיות. כיצד ניתן להסביר את תחושת הבדידות העצומה, והאומנם ההתקדמות הטכנולוגית רק מחריפה את הניכור בין איש לרעהו?
דונלד ויניקוט, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן אנגלי, העלה כמה שאלות חשובות במאמרו "היכולת להיות לבד".* לדבריו, נכתב רבות בפסיכואנלטיקה על הפחד להיות לבד כמו גם על הצורך להיות לבד, אולם רק מעטים עסקו בשאלת היכולת להיות לבד. יכולתו של האדם להיות לבדו היא אחת התכונות החשובות ביותר של ההתפתחות הנפשית של האדם הבוגר.
ויניקוט חיפש את התשובה במערכת היחסים אמא-תינוק. בראשית ימיו התינוק והאם מהווים ישות אחת. התינוק תלוי לחלוטין באמו, אולם הנו בעל פוטנציאל להתרחק ממנה. עצם התהוותו של התינוק ליצור חי תלויה בקרבתה של האם, שמעניקה לו את היכולת להיווצר, מספקת את כל צרכיו ומרחיקה מעליו את החרדה הקיומית. בשלב זה של חייו התינוק מתחיל להרגיש בקיומו הנפרד, ובקיומה של האם שבה הוא תלוי לסיפוק צרכיו.
בשלב הבא, שלב התלות היחסית, מגלה התינוק כי הוא זקוק לאמו ואינו יכול בלעדיה, ובכך מתעוררות אצלו תחושות של אי-ביטחון וחוסר וודאות. בשלב זה, טוען ויניקוט, מתרחשת ההתפתחות המשמעותית ביותר בחייו – היכולת להיות לבד. היות האדם לבדו הוא חלק אינטגרלי מהקיום האנושי, והתינוק ייאלץ ללמוד זאת במהלך התבגרותו. הוא ילמד להיות לבד בנוכחותו של האחר.